זהו פרק מהספר “הסוס שלי נפל עליי – סיפור של פציעה והחלמה”
אם יש לכם כלב, אתם יכולים לדלג על הפרק הזה, כי לא תבינו את הסיטואציה.
חיות המחמד שלנו הן הדבר הכי נפלא בעולם! בעלי החיים שאימצנו הם החברים הכי טובים שלנו. הם התינוקות הפרוותיים שלנו, הם מושלמים, מתוקים ומקסימים והם היצורים הכי נהדרים שיש. נכון?
מקובל לטעון שלבעלי חיים יש יכולת לחוש אם אנחנו עצבניים או עצובים. החתול שלכם יראה אתכם בוכים, ויבוא לנחם אתכם; הכלב רואה שנפגעתם, והוא ירוץ אליכם וינסה לעזור או יגן עליכם. הם יודעים! הם מרגישים אותנו! נכון?!
נכון?!!?!
כן, בטח. נכון. אולי. תלוי בחיה. סביר להניח שלא. אני מתה על ספייק, החתול שלי. אימצתי אותו כשהיה גורון, לפני כ-14 שנה. הוא מותק, חמוד, מתלטף, מתנהג יפה. אחלה חתול שבעולם. ולא הזיז לו כהוא-זה שנפצעתי. קודם כל, עברו שבועיים מרגע הפציעה עד שראיתי אותו שוב. הוא היה בדירה שלי, ואני הייתי בבית החולים ואחר כך אצל אבא שלי. אחותי ובת הדודה שלי טיפלו בו, אבל הוא היה לבד רוב היום, והוא די רגיל לנוכחות שלי, מכיוון שאני עובדת מהבית. דאגתי לו מאוד (הרבה יותר מהסוס), עד שהחברים שלי “חטפו” אותו מהדירה שלי והביאו אותו אליי.
הוא קצת כעס עליי בהתחלה והיה מבוהל מהסיטואציה (חתולים שונאים שינויים בשגרה), אבל כמה שעות אחרי שההלם הראשוני מהחטיפה שכך, הוא בא להתלטף ונרגע. שמחתי מאוד שהוא נמצא איתי. למרות היותו חתול פחדן, הוא הסתגל בגבורה יחסית לבית החדש, אם כי היה מבועת מההליכון שלי ולא הסכים להתקרב אליו.
לקח לו בערך 24 שעות להחליט שהבית החדש די סבבה, ומאותו רגע מבחינתו החיים חזרו לשגרה. כלומר, הוא ציפה שאחזור באופן מיידי למלא את התפקידים השונים שלי, שכוללים ליטופים, אוכל רטוב ופתיחת הברז במטבח כשהוא רוצה לשתות. מאוד לא מצאה חן בעיניו העובדה שאני לא הולכת במהירות מספקת כשאני נדרשת לפתוח עבורו קופסא של מזון רטוב. זה לחלוטין לא עניין אותו שאני צריכה למצוא דרך להחזיק קופסא פתוחה של אוכל רטוב, לקפץ על רגל אחת באמצעות ההליכון בלי לשפוך את האוכל על הרצפה, להגיע לצלחת שלו, להתכופף תוך עמידה על רגל אחת ולמזוג להוד מלכותו את הפינוק היומי שלו. הג’ינג’י המחוצף והקטן שלי פשוט עמד שם, חסר סבלנות, ויילל בטון מתלונן על כך שהצלחת שלו עדיין לא מלאה באוכל טעים, למרות שהוא מחכה פה כבר כמה דקות טובות. אם הוא היה יכול לדבר, אני די בטוחה שהוא היה אומר משהו כמו: “למען השם, אישה, כמה זמן לוקח לך לשים כף אוכל רטוב בקערה המזוינת שלי?!”. טוב, אולי אני טועה. אולי הוא אמר משהו בסגנון של מירנדה פריסטלי: “אין שום בעיה, נועי בקצב של קרחון, את יודעת כמה שזה מרגש אותי”.
הרבה אנשים גם שאלו אותי לגבי טאלו, הסוס שלי, ואיך לדעתי הוא הרגיש כשלא ראה אותי חודש וחצי. אולי יאכזב אתכם לשמוע, אבל אפשר להגיד במידה די טובה של ודאות, שהעניין לא הזיז לו את הביצה שאין לו (הוא מסורס). סוס והרוכבת שלו מפתחים קשר מסוים במהלך השנים, אבל לא תמיד סוסים מראים סימני חיבה או בכלל עניין במי מטפל בהם או רוכב עליהם. מה שבאמת חשוב לטאלו זה אוכל, וכל עוד היה אוכל (והיה), כל השאר לא באמת הטריד אותו. למעשה, כשבאתי לבקר אותו בפעם הראשונה אחרי שלא ראיתי אותו חודש וחצי, הוא נשך אותי בפעם הראשונה בכל ההכרות שלנו. אני לא בטוחה מה היתה משמעות הנשיכה, אבל אני משערת שזה היה משהו בסגנון של “איפה היית, לעזאזל?! לא קיבלתי גזר כבר שישה שבועות”.
האמת היא שזה דווקא עזר לי להיות רגועה יותר – ידעתי שטאלו מטופל היטב ושלא באמת מזיז לו אם אני שם או לא, אז פשוט שיחררתי וחיכיתי לרגע שבו אוכל לחזור להיות איתו ולהציק לו באופן קבוע.
זהו פרק מהספר “הסוס שלי נפל עליי – סיפור של פציעה והחלמה”